יום שני, 7 במרץ 2022

לסגור את יד ושם

"על רקע העניין הגובר ברחבי העולם בשואה ובמשמעותה לא רק לעם היהודי אלא גם במשמעותה האוניברסלית ולנוכח השינויים בדרכי ההנצחה, יד ושם שואף להמשיך ולהנחיל בצורה הרלוונטית ביותר את זיכרון השואה ואת משמעויותיה לדורות העתיד." (מתוך אתר "יד ושם")

כשאתם חושבים על "יד ושם" - אילו אסוציאציות מתעוררות בכם?
האם גם אתם חושבים שזה אמור להיות המגדלור לקדושת החיים? המקום שבו אנו לומדים על זוועות העבר, על מנת לייצר הווה ועתיד טובים יותר עבורנו ועבור ילדינו? המקום שנועד להזכיר לנו שכל בני האדם שווים הם, ללא הבדלי דת גזע ומין? המקום שאמור לזהות תהליכים, להתרעם על גזענות, להשמיע את קולם של הקורבנות, הפליטים - להושיט יד לעזרה כשצריך?
גם ביד ושם חושבים כך. אחרת לא היו טורחים לדבר על "משמעותה האוניברסלית" ועל "משמעויותיה לדורות העתיד".

כשהייתי מפק"צ בבה"ד1 לקחתי את הצוערים לסיור ב"יד ושם". בסוף הסיור שמורה משבצת לזמן עם המפק"צ וזו היתה ההזדמנות שלי להרביץ בהם תורה. פניתי אל הצוער הדרוזי בצוות ושאלתי אותו "איימן, מה למדת מהיום הזה?" והוא ענה, כצפוי, "שחשוב שליהודים ולמדינת ישראל יהיה צבא חזק".
זה לא הוגן, אני יודע. "מה המפק"צ (היהודי) רוצה לשמוע?" הוא ודאי שאל את עצמו. יחסי הכוחות בסיטואציה הזו לא מאפשרים דיון אמיתי, כנה ופתוח.
כמובן שכל הצוערים מיהרו להסכים, אבל כולם טעו. למפק"צ הזה היו רעיונות מוזרים בראש.
"לא איימן, זה לא מה שיד ושם מנסה ללמד אותך. יד ושם בא ללמד אותך את הסכנה שבכוח. את הסכנה בצייתנות עיוורת. פה ראיתם מהי פקודה בלתי חוקית בעליל. פה למדתם שגם כשאתם לובשים מדים - וביתר שאת כשאתם אוחזים בנשק - אסור לכם לאבד צלם אנוש. השואה אמנם קרתה ליהודים באירופה, אבל מחר היא יכולה לקרות שוב לעם אחר ובמקום אחר. הנטל שלנו כיהודים הוא לנסות ולזהות את זה, להתריע בפני זה ואם אפשר למנוע את זה. צבא חזק וגדול אינו חזות הכל. הזיכרון ההיסטורי בכלל וזיכרון השואה בפרט, בא להזכיר לנו שעם כוח גדול באה אחריות גדולה. האחריות שלנו היא להשתמש בכוחנו בזהירות, כמו גם להעמידו לרשות אלה החלשים מאתנו. אם כל מה שנשאר מהשואה, הוא זיכרון קפוא של זוועות, שאין לנו אלא לבכות עליו - לא הייתי טורח להביא אותך הנה. אני מאמין שזיכרון השואה חשוב גם לדרוזים, נוצרים, מוסלמים ולכל אדם באשר הוא אדם. השואה היא התפרצות של תמצית הרוע האנושי, הקיים בעולם תמיד ואל לנו להירדם בשמירה מפניו." 

כמה תמים הייתי.

מאז תקף פוטין את אוקראינה, עלה ארגון יד ושם לכותרות בשלוש הזדמנויות מרכזיות:
1. בתחינה שלא לחסום את הכסף של רומן אברמוביץ' שאמור להיכנס לקופת יד ושם.
2. בגינוי התקיפה על האנדרטה בבאבי יאר.
3. בהסבר מלומד של פרופסור פורת על אכזריותם של האוקראינים כלפי יהודים - מהמאה ה-17 ועד ימינו אנו.

כמה עלוב. כמה שפל. לדיראון עולם ראוי שנזכור, כי על שלושה דברים "יד ושם" עמד:
על הממון, על האנדרטאות ועל ההתקרבנות.

כשמדינת ישראל סגרה שעריה בפני פליטים וביקשה מהם כופר - יד ושם שתק.
כשהעדויות על פשעי מלחמה החלו זורמות מאוקראינה - יד ושם שתק (במקרה הטוב. כאמור, יש גם שטרחו להזכיר שהאוקראינים האלו - הם לא נחמדים).
ובעצם - הכתובת כבר היתה על הקיר. הרי אין זה מתפקידו של סגן הרמטכ"ל לזהות ולהצביע על תהליכים מסוכנים בחברה הישראלית. זה היה תפקידם של קברניטי וחוקרי "יד ושם".
אבל גם אז - הם שתקו.

אז למה צריך את "יד ושם"? מה חשיבותו של מוסד זה?
הנצחת השואה - לשם מה? לעשות כבוד למתים? לא עדיף לתת קיום בכבוד לאלה ששרדו? שעדיין, בנס, חיים פה בינינו?
זיכרון הזוועות? מדוע? כדי לקצר את הדרך לפנקסי הצ'קים של אוליגרכים ושועי עולם?
לאיזו תכלית אוספים החוקרים מידע ומנתחים נתונים? כדי שתהיה לנו סיבה טובה לבכות ביום הזיכרון? ארצנו הקטנה זרועה מצבות, אנדרטאות ובתי עלמין. אנו מוקפים במוות ושכול מכל עבר. זה באמת משנה אם נרצחו 6 מיליון או 7 מיליון? אם היה צדיק אחד בסדום או שניים? בשביל לבכות לא צריך לדעת את כל זה, מספיק שם אחד.

כל טיעון שאי פעם שמעתי, אמרתי והאמנתי בו בכל ליבי על חשיבות "יד ושם", נראה היום ריק מתוכן.
הציניות ניצחה.

אז אני רוצה להתנצל בפניך איימן. בזבזתי את זמנך. "יד ושם" הוא כלי חלול. עגלה ריקה. ביצה של בכי ונהי למטרות שנור ואפילו - למרבה האירוניה והטרגיות - הצדקת עוולות. כן כן, העוולות שאנו עושים ושעושים בשמנו.
"יד ושם" הוא הקושאן שלנו על פוזיציית הקורבן.
לך איימן אין חלק בו.

"על דעת עיני שראו את השכול 
ועמסו זעקות על לבי השחוח 
על דעת רחמי שהורוני למחול
עד באו ימים שאיימו מלסלוח
נדרתי הנדר: לזכור את הכל
לזכור - ודבר לא לשכוח.

דבר לא לשכוח - עד דור עשירי
עד שוך עלבוני עד כולם עד כולהם
עדי יוכלו כל שבטי מוסרי.
קונם אם לריק יעבור ליל הזעם
קונם אם לבוקר אחזור לסורי
ומאום לא אלמד גם הפעם."
(א.שלונסקי)

יום שבת, 3 בספטמבר 2011

על העיוורון

אחת השאלות הנפוצות ביותר בחודש האחרון היא "מאיפה זה בא?". שטייניץ לא מבין את זה. איוב קרא לא מאמין בזה. ביבי כופר בזה. אך בכל זאת המחאה לא מאפשרת להם להתחמק. אז איך הגענו למצב הזה?
את התשובה ניתן למצוא, באופן מפתיע אולי, בראיון שהעניקה שלי יחימוביץ' לגידי וייץ ב-19 לחודש.
אמנם על פניו מדובר בעוד ראיון פוליטי שגרתי, אך המפגש הזה בין שלי ו"הארץ" הוליד סיפור שונה בתכלית.


מיס מיינסטרים
במוסף של ידיעות היו מחבקים את שלי. מיינסטרים זה הקטע שלהם. אבל את שורשי המחאה לא מוצאים במיינסטרים. שם מוצאים הפגנות של 300 אלף איש, אבל עד אז זה פשוט לא "סקסי" מספיק כדי להכנס. הארץ נשמע הרבה יותר מבטיח. בכל זאת, הארץ היא ישראל ובארץ ישראל קם העם היהודי. שם גם נטמן זרע הפורענות.
המחאה קמה כנגד האגואיזם. ייתכן ו"מנהיגי" או "מובילי" לא מודעים לכך, אבל זה כבר עניין אחר לגמרי. האגואיזם מתאפשר בחברה שבה האדם רואה עצמו קודם כל כצרכן, לפני כל דבר אחר, ואז פשוט מפסיק להיות לו אכפת מדברים שאי אפשר לקנות איתם במכולת. מילים כמו "ציונות" ו"סוציאליזם" הופכות חד-גוניות ומקבלות פרשנות רחוקה שנות אור ממקורן. העיסוק האובססיבי בסכסוך הישראלי-פלסטיני, השכיח מאיתנו שהציונות הכילה בתוכה מגוון דעות מאחד העם ועד הרצל. שדה הראיה הצר שמאפשר המבט דרך החור של הגרוש, הביא אותנו לחשוב שסוצילאיזם זה כמו קומוניזם רק בלי שפם ושאם לא נשמר מפניו ילאימו לנו את המכנסיים.


בין גדעון לוי לנחמיה שטרסלר
וכאן אנו מוצאים את שורשי המחאה. העיתון הזה, שמשנתו המדינית גדעון לוי והכלכלית נחמיה שטרסלר, מכיל את כל האלמנטים הדרושים להרס החברה הישראלית. בשאלותיו חושף גידי וייץ אלמנטים אלו. בתשובותיה מנסה שלי לשבור את התבנית. לכפור בשיטה עצמה. למי שכבר שנים מזריק לווריד את התמהיל המסוכן של גדעוניזם ושטרסלריזם, קשה מאוד להבין על מה היא מדברת. להשכיל לרדת לעומק הדברים. לעומת זאת, למי שעוקב אחרי שלי בשנים האחרונות הדברים קצת יותר ברורים והעליהום שבא אחר כך קצת פחות. אז לקראת הפגנת המיליון, רציתי לנסות ולגשר על הפער. כשאצעק מחר בעד צדק חברתי, חשוב לי שתדעו למה אני מתכוון.


האקסיומות
גידי וייץ מאוד אוהב אקסיומות. יש בהן משהו מסודר ונקי. הן מגדירות יפה שחור ולבן, טובים ורעים. הבעיה היא שכאשר הן כל כך שגויות הן פוגעות בתפיסת המציאות.


אקסיומה ראשונה
"אם המיליארדים שהושקעו בהתנחלויות היו מושקעים בתוככי הקו הירוק, אולי לא היינו מגיעים לרוטשילד".
זה לא לגמרי שגוי. ייתכן ובאמת, אם המיליארדים שהושקעו בהתנחלויות היו מושקעים בתוככי הקו הירוק, לא היה לנו סיכוי להגיע לרוטשילד. השדרה כבר מזמן היתה הופכת לפרויקט דיור יוקרתי לאלפיון העליון, שאנשים מלוכלכים כמו דרי האוהלים, לא היו יכולים להתקרב אליו מבלי לסכן את חייהם. שלי מנסה להסביר לגידי, שגם בלי התנחלויות לא היתה פה מדינת רווחה. המיליארדים האבודים היו זורמים לכיסם של טייקונים בעזרתה האדיבה של "היד הנעלמה". אל תתנו לשמה להטעות אתכם. היד הנעלמה דווקא מאוד נוכחת בחיינו. לעומתה יד הרגולציה נגדעת ומוחלפת בפרוטזות רעועות כל אימת שהיא מפריעה לשוק להסתובב חופשי.
גידי שלנו מתבלבל וממהר לסגת לשדה המוכר. תגידי שההתנחלויות זה פשע! הוא מתחנן. ספרי לי שאת מחרימה שמן זית מהר ברכה או לפחות את היכל התרבות באריאל. שלי המעצבנת מתעקשת לא לשתף פעולה. לא נורא, לפחות קיבלנו כמה כותרות משנה פרובוקטיביות שיגרמו לאנשים להתעצבן ולקרוא. לא בהכרח בסדר הזה.


אקסיומה שנייה
ישנה "סתירה דיאלקטית... סתירה אידאולוגית עמוקה [בין סוציאליזם וציונות]... תמיד היתה מחלוקת בדיון אם סוציאליזם וציונות יכולים לדור בכפיפה אחת... מפ"ם ומפא"י היו בוויכוחים אדירים לפני קום המדינה ובראשית המדינה".
אני לא אוהב להתבטא כך, אבל כשכל כך הרבה שטויות נכנסות בכל כך מעט משפטים, אני חייב לשאול את עצמי איפה לעזאזל היה העורך? קצת קשה לדעת מאיפה להתחיל לתקוף את ההנחות המגוחכות הללו, אבל אנסה בכל זאת.
נתחיל בדברים הקלים - מפ"ם הוקמה ב-48'. זה לא ממש מאפשר לה לריב עם מישהו לפני קום המדינה. חשוב גם לדעת שמפ"ם, כמו מפא"י, הגדירה את עצמה כמפלגה סוציאליסטית-ציונית. זה נכון שאנשי השומר הצעיר (בניגוד לאנשי אחדות העבודה) תמכו במדינה דו-לאומית, אבל מי אמר שזה לא ציוני? אני אגיד לכם מי אמר - ליברמן. ואם לא אז הוא ודאי יגיד. כשאתה חושב כמו גדעון לוי אז ברור שציונות לא מסתדרת לך אם גישה שכזו, אבל פעם היו פה אנשים עם קצת יותר שאר רוח והם ידעו שהציונות פנים רבות לה. כך גם הסוציאליזם. מפ"ם לא ויתרה על הגדרתה הציונית למרות הקו הכלכלי המרקסיסטי-רדיקלי שלה. הוויכוח אותו מתאר גידי יכל להתקיים במפלגה כמו מק"י. מפלגה שעבורה ציונות זה גזענות וקפיטליזם זה שלטון ההון. בדיוק כמו מה שלימדו את גידי חבריו הטובים נחמיה וגדעון. מזווית כזו זו באמת נראית סתירה נוראית ובלתי ניתנת ליישוב.
מכוון שהייתי מאוד נחרץ, אני חייב להסתייג מעט ולהודות שאני לא כזה מומחה גדול לעניין. אמנם גדלתי בקיבוץ של התק"ם, הייתי מדריך בנוער העובד ולמדתי קצת מעבר לממוצע על הפוליטיקה הישראלית, אבל זה לא עושה אותי בר-סמכא. אני לא יכול לומר בוודאות שלא היו אי אלו ויכוחים - ייתכן שאף מהותיים - על הסתירה שבין הסוציאליזם (הקיצוני) והציונות (הקיצונית). מה שכן אוכל לומר בוודאות גמורה, שאותה סתירה לכאורה, איננה כל כך טריוויאלית ומובנת מאליה כפי שמתאר אותה וייץ (שלי "לא ערה" לסתירה העמוקה בדבריה. שחצן).


אקסיומה שלישית
"כל מונופול הוא רע, בוודאי מונופול פרטי".
זו אקסיומה. אקסיומה צרכנית. שלי מנסה לאתגר את המראיין שלה ומסבירה לו שמשיקולים ציוניים אפשר ולעתים מונופול יהיה דבר טוב ברמה הלאומית. וייץ עושה אחד ועוד אחד ויוצא לו שלוש. כשמדברים על "מונופול טוב" הוא חושב על ההסתדרות ועופר עיני. אלה האנשים שנותנים משכורות עתק לבורים ועמי ארצות ביד אחת, ולוחצים את ידם של הטייקונים ביד השנייה. עכשיו תפסת אותה! לוחש לו נחמיה שטרסלר. תסביר לה למה עופר עיני הוא "חביבם של בעלי ההון" - מלגזנים בנמל אשדוד שעושים 100 אלף שקל בחודש. תסביר לה כמה זה חשוב לפרק את ההסתדרות ובעוד שאתה תוקף אותה משמאל, אני אתקוף מימין.
כמה מאכזב לקרוא את זה. הרי רק לפני מספר פסקאות תקפת אותה על שלא תמכה בדב חנין לראשות עיריית תל אביב. מה זה משנה שהוא רוצה לשנות את המנון, שבנו סרבן ושהוא לא ציוני? העיקר שהוא ידאג לדיור בר השגה! מדהים. לרגע נפעמתי ממשנתך הסוציאליסטית הרדיקלית. לרגע קט נדמה היה, כי זהותך המעמדית קודמת לזו הלאומית, וציונות מבחינתך היא אך משנית לרווחתו של מעמד הביניים. עכשיו זה ברור שבכלל לא התכוונת. כמו שאמרת, העלאת מחירים מופקרת של מוצרי יסוד ומחירי דירות מופרכים מרגיזים אותך מאותה סיבה - אתה צרכן ותו-לא. אתה רוצה הכל ובזול. שלא יבלבלו לך את המוח עם כסאות לקופאיות (שיעמדו, מה יש?) או עם פגיעה במחלבות (מה, קוטג' לא נולד בקופסא?!). את זכותך המקודשת לקנות בזול אסור לערער.


על הסולידריות
מחאה חברתית, בייחוד רחבה כמו זו, היא דבר תמוה בעיניהם של הגדעון-לויים. הם מנסים כבר שנים לגייס את ההמונים לחרם, השתמטות וסרבנות כדי לעבור לשלב הבא באבולוציה של הציונות. שלב הפוסט-ציונות. סולדיריות היא משהו שהם מוכנים לגלות רק כלפי הפלסטינים המסכנים. האדם הנאור לא מגיע לחוגי בית במושבה הגרמנית בירושלים, אם לא מדברים שם על הפלסטינים שנמצאים ממש מעבר לכביש. גידי וייץ לא יודע נפשו מרוב זעם. איך אפשר? איך אפשר לא לדבר על הפלסטינים? על מה לעזאזל עוד יש לנו לדבר?! נפגשת עם מנהיגים פלסטינים בשנים האחרונות? היית מתארת את יחסנו עם הפלסטינים מ-67' ועד היום כמצב של פושעים וקורבנות? למה את לא מתעסקת בסכסוך ובהשלכותיו ארורה שכמותך?! אני יודע - שיקולים טקטיים. פופוליזם. כי זה ידוע שרק אנשים אמיצים מדברים על הסכסוך. זה גם מאוד מועיל. כבר שנים אנחנו חוזרים על אותן מנטרות ותראי אך זה מקדם אותנו. תראי לאן הגענו.
מה אגיד לך גדעון/גידי לוי/וייץ - בפריימריז הקודמים, כשתמכתי בשלי, אמרו לי הרבה אנשים שאני עושה טעות. "שלי לא מביאה מנדטים", היה הטיעון המרכזי. היא מתעסקת בשטויות. אנשים הולכים לקלפי כדי להחליט על התקיפה באיראן ולא כדי להזדקן בכבוד. אבל היום במספרה בעתלית, מקום שהוא לא ממש מעוז העבודה, היתה תמימות דעים. אייל גבאי צודק. בשביל שמשהו פה ישתנה צריכים את שלי יחימוביץ' בהנהגת המדינה. העם דורש צדק חברתי? כנראה ששלי תדאג שהוא יקבל את זה.


שוביניזם סנטימנטלי
כשמישהו אומר לי שהוא מאוד מעריך את שלי ואת פועלה ויודע שהיא פוליטקאית ישרה ואמינה, אבל עדיין - לא מאמין שהיא יכולה להיות ראש מפלגה (שלא לדבר על ממשלה), אני מודה שאני מיד חושד בו בשוביניזם. כדי לבדוק את ההשערה אני עושה מבחן פשוט. אתם מוזמנים לנסות את זה בבית.
שאלה: תגיד, זה בגלל שהיא אישה?
תשובה: מה פתאום. היא פשוט אין לה תכונות של מנהיגה. היא לא אסרטיבית. אין לה את הביטחון הזה שאנשים צריכים.
שאלה: אתה מכיר אשה שיש לה את זה? ציפי לבני אולי? אולי גולדה?
תשובה: גולדה היא לא דוגמא. היא היתה יותר גבר מבן-גוריון.
שאלה: אז אתה בעצם אומר שאלו תכונות גבריות. אשה שיש לה תכונות גבריות יכולה להיות ראש ממשלה...
תשובה: כן...
שאלה: ...אבל אז היא לא ממש אשה. אז זה בגלל שהיא אשה.
תשובה: כן. כנראה שכן.


אז - שלא יעבדו עליכם!


נ.ב.
די לכיבוש, די לכיבוש, די לכיבוש. שתי מדינות לשני עמים, שתי מדינות לשני עמים, שתי מדינות לשני עמים.
מרוצים? יופי. עכשיו אם לא אכפת לכם, אני רוצה צדק חברתי.